"למה את מתמהמהת?" - היא
שואלת,
והבטן
מתכווצת לי,
מתחושת חוסר
הנראוּת,
ומין הפער
בין הידיעה
והקול הפנימי שהזכיר לי רק לפני רגע - "לשים לב, לא להאיץ מדי"
לבין המשפט
הזה שבא אלי מבחוץ
הקולות
האלה, הם שיקוף יפה לספקות שעולים בי מפעם לפעם,
אבל תודה
לאל
כל תא קטן
בגוף שלי כבר יודע
שהכל בתואם מושלם, ושהעיקר לא לפחד (או להתבלבל) כלל
וכל הפיתיונות
והסחות הדעת שתפקידם להסיט את הפוקוס ממה שמרכז הלב יודע, תמיד יעלו ויבואו, כמו עשבי הבר אחרי הגשם בערוגות של החסה וצמחי
המרפא.....
הם פה בשביל
שאזהה אותם, אבחין ביניהם ואנפה בהתאם.
אני לומדת
ללכת על האדמה הזו מבלי שרוחות שונות יישאוני בהיסח הדעת אל שבילים ואוטוסטראדות שלא
כיוונתי אליהם.
הבית שעל
הגב, כמו משקל התרמיל בטיול, מחזק את כתפיי ואת רגליי,
שורשיי
מתארכים
מתחזקים.
והכל בתואם
מושלם
תודה לאל.
השבוע אפינו
לי לחם
חף מגלוטן
מ-7 קמחים
שונים
לישה, שתי
התפחות, תנור, ניחוח בית.
איטי
ביתי
ומנחם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה