יום רביעי, 2 באפריל 2014

פתח דבר




כשהייתי בת 31, אחרי שתי לידות, הגוף שלי הודיע על אי סבילות לגלוטן.  בימים ההם חשבתי שיהיה קשה עד בלתי נסבל לחיות בעולם בלי לחם ופסטה.  מעט אנשים הכירו אז את השפעות שפע החיטה ואת תחלואי ה'עיכול המודרני'.


20 שנה אחרי זה בכל מסעדה המכבדת את עצמה אפשר למצוא תפריט ללא גלוטן/סוכר/ביצים/לקטוז, ורבים מודעים לצריכת מזון איטי יותר, מהסוג שגדל באדמה ואינו מופץ באריזות אינסטנט.


כשהייתי בת 50, אחרי שִברון לב אחד ושני טיולים נפלאים ביפן, הגוף והנפש שלי כבר שידרו בוודאות אי סבילות לחוויות העולם המהיר, התזזיתי. רוב האנשים סביבי, אהובים ויקרים מתנהלים ומסתדרים בו לא רע בכלל. 
העולם מאיץ וממריץ, ואני עוד מבררת ובוחנת את זכותי (או חובתי) להאט.

"זה רק בגלל שיש לך זמן" אמרה לי חברתי כשסיפרתי לה בטלפון שנסעתי להלוויה של אישה בודדה ומבוגרת שנפטרה. 


רציתי לענות – " לך ולי אותו הזמן. אותה השמש, אותו כדור, אותה תנועה, אותו שעון".


אבל לא אמרתי.   השיחה התגלגלה ביעף ואני חזרתי למסרגות ולשולחן העבודה שלי. הצטרכתי להזכיר לעצמי שוב – להאט.


אז בבלוג הזה, תמונות ומחשבות מהעולם האיטי שלי.


אני אורית, אשת איש, אשת בית, בין גבעות הגליל התחתון, אם לשניים.                                       
מתבוננת בפרטים הקטנים, חוקרת ונעה בין הקטבים, מגלה אט אט את נקודות האיזון וההתמרה, בין החוט והמחט, בין הרוח לחומר, החצר והבית, השאלה וההגשמה, הנפילה והתקומה.

יקר לי המעקב והתיעוד, ההתבוננות בתהליכים של הוויה ויצירה איטית ומתמשכת. 

לא נולדתי ככה, אבל אני יותר ויותר נהיית כזאת.

תמיד אהבתי ונמשכתי לעיסוק במלאכות.  עם זאת- רוב האנשים שמכירים אותי יופתעו אולי לשמוע - רק בשנים האחרונות אני לומדת להיות שם בלב שלם.

העבודה שלי, "מלאכת מרפא",  לאט ובזהירות חותרת להתמצא ברגע הזה, בין מחשבות ייעודיות לבין חיפוש בעבר. 

סוג של אימון רוחני שכזה, מאפשר לי לבחון ולהתבונן היטב פנימה והחוצה באמצעות מלאכות הבית ומלאכת הכפיים.                
לא תמיד זה פשוט, כי כל הזמן קיימים סביבי ובתוכי הקולות המאיצים לתכלית ולרווח (הכרה או פרנסה למשל) אבל הזמן מלמד שככל שאני מאפשרת לעצמי רוגַע ברגע ככה גם מתאפשרת ומתקיימת רווחה בכל המישורים.

פוסטים ראשונים מתבשלים בקדירתי, טעימות קלות ממה שהיה פה מאז הסתיו, במשך החורף, ועם בוא האביב. מה שיבוא אח"כ עוד צפון ונסתר גם ממני.

אני מאותגרת טכנולוגית ובמשך כמה ימים (לילות ליתר דיוק) דידיתי פה לתפעול הממשק. כבר מבינה שאצטרך ללמוד אותו תוך כדי הליכה ושהעיצוב והפריסה והנראות לא יהיו מושלמים כמו שחשבתי (ויתור בריא נכון?)

 אני חיה לאט, אז יש להניח שגם הבלוג הזה יצמח לאט.   אני בעניין סגולתו של הקטן והפשוט, האיטי, המתעמק, המתבונן, המרפא.


מונח על שולחני כעת, באנר לבלוג. מתבשל לאט
 
 
 
 
 
 
 
  

4 תגובות:

מירב אמר/ה...

אוריתי אהובה,
תודה על מתנה נדירה שאת מגישה פה. המתנה שבהצגת האפשרות לבחור.
האפשרות לברור את המתאים והמדויק, עבורך, כרגע.
אפשרות הבחירה שרבים רבים אינם רואים ואינם מאמצים לחייהם.
אני מברכת אותך על האומץ לפתוח צוהר לעולמך זרוע היופי, על ההקשבה העדינה שאת מציעה, ההקשבה לניואנסים, תשומת הלב לדקויות.
אני אוהבת את שם הבלוג, המקום בו המלאכה והמרפא רוקמים את האפשרות לחיים מדויקים יותר.
אני מברכת אותך ומחכה באורך רוח לפוסט הבא...
חיבוק, מירב

אנונימי אמר/ה...

אורית יקרה, המילים שלך מרגשות. הנגיעה העדינה של רקמה העושה חיבורים בנפש בין אנשים. מדברת ומתכתבת גם עם עולמי. תודה וחג שמח! דרורה

יעל.קיפודים אמר/ה...

בשעה טובה!
כבר רואה שהולך להיות פה מעניין, מאתגר ואיכותי...
אוהבת את הכתיבה שלך, ועל הארנבים המושלמים שכבר הצצתי קדימה וראיתי - עוד נדבר :)
בהצלחה והנאה ממלאכת הכתיבה....

אנונימי אמר/ה...

אורית יקרה, קראנו את הכתוב בשקיקה ובציפייה לבאות. משפחה שכזאת... לב פתוח ועין צופה... מוכשרת, יצירתית ופעילה... שמחות להגיד״זאת בת דוד שלנו...״ בהצלחה ומחכות לבאות אורלי וטלי