יום שלישי, 13 בינואר 2015

קר במרחב-יה


בשבת האחרונה, בשעת בוקר מוקדמת כשיצאתי לראות איך עמדה החצר שלנו מול כוחות הסופה והכפור גיליתי שהמטפס ששתלנו לסוכה לא שרד.
קפא כולו, מכף רגל ועד ראש.
לרגע קט נחמץ ליבי כי ממש קיוויתי שעד הקיץ הוא כבר יספיק לכסות את ה'גשר' שתכננתי בחצר.
אבל מיד אספתי את עצבוני וחזרתי לחשוב על איילת, החקלאית שלי מהחווה האורגנית במרחביה.
במשך כל ימי הסערה נדד ליבי אל השדות המניבים את התוצרת החקלאית המשובחת שמזינה אותי בשנים האחרונות, חשבתי על החקלאיות המסורות בחווה, תהיתי מה שלומן, מה מתרחש בין התלמים, ובחממות. האם הסערה תחוס על החסה... מי ישרוד את הכפור, ומי ישחרר.
ידעתי שאיילת לא תוותר על התיעוד ושעוד רגע יפציע הפוסט הבוחן והמתבונן שלה.  
והוא אכן הגיע

תראו את האריג המופלא הזה

חיטה קפואה


לחיצה על הקישור הזה תיקח אתכם הישר אל הפוסט ואל הכפור,
טיול בין 'ערוגות הסנפרוסט'.
(תלבשו עוד סוודר לפני שאתם זזים)



מעבר לאהבת הצילום ולמבט הבוחן של איילת אני תמיד מזדהה איתה גם בגישה ובהלך הרוח כלפי מה שהטבע חולק איתנו, מביא או לוקח.
כמעט בכל דיווח של איילת מהשטח אני מצליחה למצוא בין התמונות הנפלאות והידע הרב שלה גם משפטים שיכנסו אל מגירת הרקמה שלי.

הפעם היא כתבה:


"יש הרבה נזקים אבל אלה כללי המשחק ולא תמיד אנחנו או השתילים מנצחים.
אבל גם לא מרגישים מפסידים,
זכינו למראות שונים ולאתגרים אחרים מאלה שאנחנו מכירים,
ויציאה מהשגרה מחדדת אותנו."


כל כך פשוט ומדויק.


 

כשאיילת כתבה:

"השדה עצר לכמה ימים, בעלי הכנף, החרקים, בעלי החיים, כולם נעלמו"


חזרתי לחשוב על המסתורין של אחד מחוקי הקארמה  שאני לומדת השבוע מתוך הרצאה של ד"ר רודולף שטיינר מנובמבר 1904

בהקשר של התפיסה הנכונה של הטוב והרע שטיינר מדבר בין השאר גם על כך שכדי שצורה חדשה תוכל להיווצר, חיים שהיו בתנועה חייבים לסגת.
זה מורכב, אבל מעניין מאוד לחשוב את זה. לחפש ולהבין את זה בתוך החיים שלך.

הנה חלק קטן ורלוונטי מתוך ההרצאה:
איך עלינו לתאר לעצמנו את פעולתם ההדדית של הטוב והרע? עלינו לבארם לעצמנו מתוך המצלול ההדדי של חיים וצורה. מהו שעושה את החיים לצורה? החיים נעשים לצורה כשהם פוגשים התנגדות.  כשאין בידם לבטא עצמם בבת אחת, בדמות אחת. שימו לב איך החיים שבצמח מסוים, למשל בשושן, מדלגים מצורה לצורה. חיי השושן עיצבו צורה, הציגוה לראווה. כשהצורה מוצגת, מכניעים החיים את הצורה, עוברים לזרע כדי להיוולד שוב כאותם חיים בצורה חדשה. וכך צועדים החיים מצורה לצורה. החיים עצמם הם חסרי צורה ובתוך עצמם אינם יכולים להתחיות כך שיקלטו את ביטויים. בכל מקום מתפשטים אותם החיים המופיעים בצורה המוגבלת. הופעתם בצורה המוגבלת אינה אלא הגבלה של החיים הכלליים הזורמים. צורה לא הייתה קיימת אלמלא עוכבו החיים ונעצר כוחם הזורם לכל עבר. דווקא מתוך מה שמתעכב, שמעמדת התפתחות גבוהה יותר נראה ככבול, דווקא מתוך זה צומחת ביקום הגדול הצורה..........(....)...... תמיד החיים של תקופה קודמת הם הצורה של תקופה שבאה אחריה.

הכתבים של שטיינר הם תמיד מורכבים ומאתגרים לחשיבה,
אני לומדת להרהר ולהגות בחידות שהוא מציב.

אז כששבתי מהשדות במרחב-יה,
חזרתי גם לחשוב על המטפס שקפא למוות על סוכת הגשר שלי בחצר האחורית





המטפס קפא אמנם והגשר הסימבולי שלי מתעכב, אבל יכולתי להרגיש איך במקומם נפתח בתוכי מרחב חדש למהות הגשר עצמו ולמשמעויותיו שהסכמתי לקבל על עצמי. 

כוחו של הויתור שוב מתגלה לעיני כחסד רב.

>>>>>>>*<<<<<<<


לתמונות נוספות מהשדה של איילת כנסו גם לפוסט האושר מסוף נובמבר. 
אפשר גם לעשות מנוי לחווה בלחיצת כפתור ולקבל עדכונים שוטפים מהשטח שיעשו לכם חשק לקום מהמחשב ולחתוך לעצמכם סלט. 


הערת שוליים:
אני מודעת לעובדה שהבלוג לא משגר עדכונים למנויים כשמתפרסמות רשומות חדשות, ואני מבינה שגם התגובות נמחקות אחרי המשלוח. אין לי מושג איך לתקן את זה ועוד לא מצאתי מי שמבין ויתקן בשבילי. בינתיים זה המצב והוא מאפשר לי בין השאר גם לכתוב ללא תנאי ובלי החשש להתמכר לתגובות, ובעצם משרת את הרצון שלי לתעד. אני מוצאת שהכתיבה מרפאת בכל מקרה, ושמחה לדעת שאפשר למצוא את הדרך להגיע לכאן ואלי לשאלה או תגובה בדרכים אחרות.